דיאלוג גוף נפש

כל יום, כל שעה, כל דקה, מתקיים בתוכנו דיאלוג בין הגוף ובין הנפש. לא תמיד אנו קשובים אליו, לא תמיד אנו מבינים שהיציאה שלנו מאיזון, נפשי או גופני, קשורה גם לחוסר הקשב הזה. פיתוח המודעות לקשר הזה ממקדת את תשומת הלב, את ההקשבה הכול כך חשובה לדיאלוג הזה.

מה מסתתר מאחורי התחושות שאנו חווים במהלך החיים?

האם התחושות והחוויות משפיעות ומותירות חותם על גופנו?

האם הכאב הוא רק פיזי? מדוע דווקא הכתף הימנית היא שכואבת לי? האם לכאב יש מה לומר לי?

מדוע אני קמה עייפה כל כך? מה, לכל הרוחות, הגוף שלי רוצה ממני?

מהו הדיאלוג בין הגוף והנפש?

הגוף מתנהל על ידי פקודות. המוח פוקד על הזזת היד והיד זזה.

המוח מכוון על ידי החושים שלנו המושפעים מהניסיון, מעיבוד נתונים ומכוח הרצון שלנו.

הרצון, ברוב הפעמים, הוא בבסיסו של התהליך.

אנו רוצים אובייקט כל שהוא – הרצון נוצר על-ידי ידיעה.

הידיעה מגיעה ממקום של חושים, או ממקום של ידע.

הידע גם הוא מוזן על ידי החושים ("ראיתי את… נגעתי ב… הרחתי את… טעמתי את…" – תחושות הגוף)  ועיבוד נתונים ("קראתי על, שמעתי על…" )

במשפט "אני צמאה" – התחושה מגיעה מתוך הגוף. זו ידיעה סובייקטיבית שאין לה בהכרח ביטוי חיצוני והיא מתורגמת לפעולה המתחילה ב-"אני רוצה/צריכה לשתות". עכשיו, כשיש לנו מטרה, מתחילה התנועה הפיזית שלנו במרחב, כך שנשיג ונמלא את רצוננו. התנועה הפיזית ממוקדת במטרה להגשמת הרצון, ופועלת כתוצאה מפקודות המוח. כלומר, אני אנוע במרחב כדי להביא לעצמי שתייה, כדי לרוות את הצמא.

התנהלות פיזית נוספת של הגוף קשורה להבעת הרגשות.

הרגשות הן משהו פנימי, לא תמיד מוגדר, אבל אנו מודעים להן. הבעת הרגשות היא פעולה מוחצנת. כאשר אנו כועסים, שמחים, עצובים, אוהבים, מתלוות לרגשות הבעות פנים ותנועות גוף שמביעות את הרגש המסוים. לכל אדם תבנית גופנית ורגשית ייחודית לו ויכולת אישית משלו להביע את רגשותיו. זאת למרות שישנן הבעות ופעולות המשותפות לבני האדם, ונקראות כקוד מוסכם לרגשות מסוימים המקובלים על ידי  כולנו.

כאשר אנחנו כולאים את הרגש בגוף הפיסי, ולא מביעים אותו – גם זו פעולה. פעולה של כליאת רגשות המתבטאת במאמץ המתנגד להבעה.

אז יש לנו גוף ויש לנו נפש. האומנם? והרי הרגש, שאמרנו שהוא חלק מהנפש, מתעורר וקיים בגוף. מכאן, הרגשות מותירים את חותמם בגופנו מלידתנו ולאורך כל חיינו. פעולת החותם או ה"תיוק" נעשית, בגוף הפיסי, על כל חלקיו.

השמירה והאחסון של החוויה הרגשית בגוף נעשים בתיאום מלא עם הרגשות שעברו עלינו בעת האירוע, גם אם הזיכרון שלנו מקבל עיבוד אחר עם הזמן.

חוויות וזיכרונות של ילד בן שלוש נשמרו בגוף בדיוק מאותה זווית ראיה של ילד בן שלוש. אלו הם "הילדים הקפואים", "החוויות הקפואות", או המסקנות שלנו שנותרו מאותו אירוע ושלא השתנו. אלו הם "דפי ההיסטוריה" הרגשית/חווייתית שלנו שמנחים אותנו במהלך חיינו.

ברגע שנוצרה, תבנית "דפי ההיסטוריה" ["הילד הקפוא"] מעצבת את עצמה ונשמרת בגוף שלנו. חיצונית היא מתבטאת במערך השרירים והשלד. מכאן שהיציבה שלנו והופעתנו החיצונית, זו המושפעת מכיווץ והרפיה של שרירים, מושפעת גם מהחוויות ההיסטוריות שלנו, מ"הילדים הקפואים" ומה"החוויות הקפואות" השמורות בתוך גופנו.

אולם, כפי שאנו יודעים, גם מהתבוננות בהורינו, חלק מעיצוב הגוף הפיסי הוא גנטי. האם יש השפעה הפוכה? האם השלד והשרירים, המסגרת הגנטית כפי שנולדנו בה, משפיעה על הרגשות שלנו?

מסתבר שכן.

תבניות פנים וגוף מסוימות מעבירים מסר ייחודי. לדוגמא: פנים עם עיניים קרובות ועגולות [דומות לעיני תינוק] יביעו מסר של תמימות.

פנים עם עיניים רחוקות וקטנות יביעו מסר של חשדנות או חוסר אמון. כתפיים רחבות יביעו מסר של "אני כאן", יש על מי לסמוך.

כתפיים צרות יביעו מסר של חולשה.

השפעת התגובה הטבעית הראשונית של אנשים כלפינו, תשפיע על החוויות הרגשיות השייכות לעולמנו הפנימי. כלומר המסר של העולם כלפינו מושפע גם מאיך שאנו נראים, או מצטיירים, בעיני המתבונן.

כאשר מתבוננים על אופן ההשפעה של  תגובות אנשים כלפי אדם המשדר "הופעה חזקה" וכלפי אדם המשדר "הופעה חלשה", נבחין שכל אחד משני הטיפוסים, יבנה לעצמו תמונת עולם פנימית שונה המסתמכת על תגובות האנשים הללו כלפיו.

לסיכום, קיימת סימביוזה הדוקה והדדית בין הגוף והנפש. הגוף  תורם מבנה ראשוני שאיתו אנו נולדים. המשך התפתחות המבנה הפיסי תלויה בגנטיקה, ובו זמנית  בהשפעה העצומה של החוויות והרגשות המתרחשות במהלך חיינו.

הנפש מצידה משפיעה  על הגוף בחותם שהיא משאירה בו על ידי החוויות והתחושות המשפיעות על היציבה הפיסית של הגוף ועל דרכי הביטוי שלנו כלפי העולם. כל מה שעלינו לזכור הם כמה ביטויים, המעידים על הקשר הזה מימים ימימה, כגון: מוסר כליות, לב שבור, פרפרים בבטן.